לעתים קרובות אנחנו משתמשים במלים באופן פזיז. מפזרים אותן מהר מדי, בקלות רבה מדי, לא לוקחים עליהן אחריות. לפעמים זה שימוש במלים מעליבות או חריפות כלפי מישהו. לפעמים זה שקרים. ולפעמים זה שימוש שהופך את משמעות המלה על פיה, ולכן הוא חוטא לשפה (ולדובריה) יותר מכל. או במלים אחרות: שוב קראו לי חמודה. "חמודה" מפי אנשים זרים זה אף פעם לא חמוד. (אבל ליאת הר- לב בדמותה של אירנה ב"פרלמנט" אמרה את זה קודם. ראו סרטון מצורף ומומלץ בחום!). זה בדרך כלל מגיע מפיו של גבר בעמדת סמכות, שרוצה להשתיק אותך. לסמן לך: אני מבוגר/ יודע/ חזק ממך. את רק ילדה, מה את מבינה. כך הוא הופך את המלה, שאמורה להיות מילת חיבה, למלה
כוחנית ומניפולטיבית.
בלי קשר להתייחסויות השוביניסטיות הללו (מפי שני גברים שונים באותו השבוע! באיזו שנה אנחנו?!), מצאתי את עצמי לאחרונה בערב העצמה נשית. מלה תמוהה, העצמה. מילא, עוצמה נשית. אבל העצמה? מלשון העצים, בניין הפעיל. כלומר שמישהו עושה בשבילך את הפעולה, מעניק לך עוצמה. כמובן, לא מישהו מבחוץ, לא גבר, חלילה. אנחנו, הנשים, מעניקות עוצמה זו לזו. אתם יכולים להבין שהגעתי סקפטית. חלק מהנשים שדיברו בערב היו מאוד מרשימות. אבל כמה ביטויים מהעולם הפסאודו- רוחני, שחזרו לאורך הערב, גרמו לי להישאר בעמדה הצינית והמרוחקת: דיברו שם על "אנרגיה נשית", "חמלה נשית" ודוברת אחת, קואווצ'רית במקצועה, הגדילה לעשות כשהציעה שכל בוקר נניח על ראשנו כתר דמיוני ונזכיר לעצמנו את מעמדנו: "אתן מלכות", היא העבירה את מבטה על פני היושבות בחדר, "כולנו מלכות".
הרעיון שאשה זרה תכתיר אותי למלכה הוא בעיניי לא פחות אבסורדי מכך שגבר זר יקרא לי חמודה. בזכות מה אני מלכה? בזכות העובדה שאני אשה? לא, אני לא חושבת שזה מספיק.
וזה שולח אותי אל הספר שאהבתי כל כך בתיכון: ב"באדולינה" מאת גבי ניצן, מככבים מלך ומלכה של ממלכה שמתנהלת בלי חוקים, בלי פוליטיקה וכמובן גם בלי מלחמות. המלך מגדיר שתפקידו הוא "לחיות כמו מלך, לשמש דוגמה ולהזכיר לכל אזרח באדוליני את הזכות להיות מלך". כשקלינטון מגיע לישראל ומלך באדולינה מתכוון לפגוש אותו, שואל העיתונאי שמלווה אותו: "לא שאני מפקפק בך, אבל קלינטון יודע על זה?" והמלך עונה: "אתה ידעת שאתה עומד לפגוש אותי לפני שנפגשנו?". זו הרוח הכללית של הספר, אבל צריך לקרוא כדי להבין. הספר הזה היה נערץ עליי ועל חברותיי, קראנו זו לזו קטעים נבחרים והתענגנו על הרעיון שאנחנו יכולות וראויות להיות מלכות. היו לנו גם כל מיני דרכים להוכיח את זה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. ההרגשה היתה עוצמתית, במובן הכי ישר של המלה: התאגדנו יחד סביב הרעיון של הספר כדי להזכיר זו לזו ולעצמנו, שאנחנו ראויות. וכולנו יודעים עד כמה חיזוקים כאלה נחוצים בגיל 16...
אז למה בבאדולינה זה עבד כל כך טוב (ולא בכדי הפך לרב מכר) ובערב ההעצמה הנשית לא? אולי כי גבי ניצן כתב ספר שלם, הומוריסטי ומעמיק כאחד, על עלילות מלך ומלכת באדולינה והשקפת עולמם, ואילו האמירה "אתן מלכות" נותרה מרחפת כעצם זר בחלל. כשמלים נאמרות מחוץ להקשר, ללא ביסוס, הן עלולות לא להתקבל אצל המאזין ואף לייצר אנטגוניזם. חברה שנכחה במפגש והגיבה באופן דומה, טענה באוזניי אחר כך שהציניות שלנו היא מגננה, מפני המפגש עם נשים שונות והצורך להיחשף. היא ודאי צודקת. אבל הבנתי באותו ערב שהציניות משרתת צורך נוסף: היא גם משמשת רדאר מתוחכם שחושף את האמת מול הקלישאה. היא יכולה להרחיק אמירות שהן לא אותנטיות, לא נכונות או סתם מוטעות. באופן כלשהו, היא עוזרת לחדד את ההאזנה, וכך לקחת ללב רק את המלים הנכונות עבורנו.
אני חושבת שהדיוק בבחירת המלים, ובכלל באופן שבו אנחנו מספרים על עצמנו, הוא חלק מהכוח של הטיפול הביבליותרפי. השפה שלנו הרי מורכבת ממלים רבות שהן משותפות ו"גנריות", לצד מלים שאימצנו מהורינו או דמויות משמעותיות אחרות ומלים ייחודיות יותר שמאפיינות את השפה של כל אחד. בדיאלוג ביבליותרפי, אם זה בתוך טיפול, בתהליך של ליווי בכתיבה או בתוך קבוצה, מתעכבים על מלים וביטויים ומבררים את המשמעות האישית שלהן. למשל, לעתים בסדנאות אנחנו מבקשים מהמשתתפים לרשום את כל השמות שהם קרויים בהם, כדי לבחון את היחס אל השמות השונים. בדרך כלל ברשימה כזו יהיו שמות כלליים כמו "ממי" ו"נשמה" ושמות חיבה ספציפיים שהם איזה קיצור של השם או סימן פרטי בין שני אנשים. גם אלו וגם אלו יכולים להיות משמעותיים עבור האדם שנושא אותם, וניתן לראות שאפילו כינויי החיבה הכלליים ביותר זוכים ליחס שונה ולמשמעות ספציפית עבור כל אחד.
בחירת המלים המדוייקות היא תהליך מתמשך שבו אנו מתכווננים יותר ויותר אל עצמנו, אל החוויות האותנטיות שלנו ואל רצונותינו, ממשיגים את עולמנו הפנימי ומבטאים אותו באופן שיקדם תקשורת והבנה עם אחרים. "תקשורת והבנה" יכולים להיות הדרך שבו אם גורמת לבנה הקטן להפסיק להרביץ, האופן שבו אדם מבטא את מצוקותיו באוזני חבר או הדרך שבה יוצר מעלה על הכתב את רחשי לבו. כל ביטוי כזה צריך להיות מתאים באופן ספציפי לדובר ולמאזין כדי שיפעל את פעולתו וביבליותרפיסט טוב יכול לעזור בכיוונון למציאת "המלים הנכונות".
"דע לך, שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים. המחשבה צריכה מילים בשביל לצאת לעולם, למרות שהשפה והמילים נתפסות כאוויר לנשימה. כל המפעל העצום של האדם יוצא ממילים וחוזר למילים, הכל תלוי במי שעושה ואיזה שימוש במילים".
מאיר אריאל