לפני מספר שבועות צצו ידיעות בדבר גילוי זהותה האמיתית של הסופרת אלנה פרנטה שיש המגדירים אותה כסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר של ימינו. פרנטה, שספריה תורגמו לעשרות שפות וחמישה מהם זכו גם לתרגום בעברית ("ימי הנטישה, "אהבה מטרידה", "הבת האפלה" ושניים מבין ארבעת ספרי "הרומאנים הנאפוליטניים"), שמרה בקנאות על זהותה האמיתית ואימצה לעצמה את השם "אלנה פרנטה" כשם עט.
על פי תחקיר של העיתונאי קלאודיו גאטי שפורסם בתחילת החודש, פרנטה היא למעשה אישה בשם אניטה ראג'ה, מתרגמת תושבת רומא, ממוצא פולני. פרסום התחקיר גרר זעם בקרב קוראים רבים על הסופרת עצמה על כך שספריה, שמעוררים תחושה שמדובר באוטוביוגרפיות ובמיוחד "הרומאנים הנאפוליטניים" המתארים מערכת יחסים מטלטלת, כואבת, מרגשת בין שתי נשים מילדות ועד זקנה, מתבררים כבדיוניים וכפרי דימיונה הפרוע של ראג'ה. (לקריאה נוספת על תעלומת אלנה פרנטה מוזמנים לקרוא עוד בכתבה מרתקת שפורסמה אודותיה בעיתון הארץ עוד בטרם גילוי זהותה: http://www.haaretz.co.il/misc/1.1421579).
פרנטה היא דוגמא קלאסית לסופר העושה שימוש בשם עט. שם עט הוא שם בדוי או כינוי שתחתיו מתפרסמות יצירותיו של הכותב. הסיבות לבחירתו של האומן בשם עט הן רבות ומגוונות ונעות בין צרכים שיווקיים, רצון לשמירה על אנונימיות, הסתרה וטשטוש מגדרו של הסופר, הסוואת זהות ופרטים אוטוביוגרפיים, הרחקה שהסופר מאפשר לעצמו מהיצירה ועוד. ניתן לומר, עם זאת, כי מה שמשותף לכלל היצירות המפורסמות בשם עט המסתיר את זהות הסופר, הוא המסתוריות האופפת את היצירה וכותבה, מסתוריות שמביאה אותנו כקוראים לייחס תשומת לב לכותב ולפתח סקרנות לגבי זהותו האמתית.
פרנטה עשתה שימוש בשם עט והתנערה לחלוטין מקידומם של הספרים שלה וזאת בכדי להישאר אנונימית. בכך הפכה לתעלומה גדולה שמעסיקה רבים במשך השנים שזו מפרסמת את יצירותיה. והנה כעת, הערפל העוטה את התעלומה הוסר וזהותה האמיתית, כך נטען, נחשפת לציבור.
כקוראת אדוקה של פרנטה, חשבתי לעצמי מה עורר את הזעם של קהל הקוראים, מה כל כך מכעיס אותם ועל מה הם באמת כועסים? בעודי קוראת את הספר השני מתוך ארבעת הרומנים הנאפוליטניים שלה אני נסחפת לאופן שבו היא מתארת בצורה כל כך אמתית ומדויקת את הדמויות שלה. אני מוצאת את עצמי מזדהה עם דמות אחת ואז עם דמות אחרת, נשאבת ומרגישה כמוהן, חווה את מה שהן חוות, חיה את ההתרחשויות איתן. בלתי נמנע כמעט לעסוק בסופרת עצמה ולחשוב, האם היא חוותה את מה שקורה לדמויות בספר? האם אחת מהן מייצגת אותה?
סוגיית אלנה פרנטה מעוררת בי ובאחרים מחשבות רבות לגביה אבל גם שאלות ביחס לתפקידו של הסופר בכלל והמקום שלו בראי הביבליותרפיה בפרט. ביבליותרפיה היא שיטת טיפול שעושה שימוש, בין היתר, בתהליכי קריאה כדי לעורר ולגעת בנפשו של האדם. פעמים רבות אנו, כביבליותרפיסטים, נביא אל חדר הטיפולים טקסט מסוג שהוא- ספר, פרק מספר, סיפור קצר, כותרת של יצירה, שיר, מאמר, מחזה וכו'- ודרכו ננסה לדבר את נפשו של המטופל, התחושות שלו או היחסים שבין המטופל למטפל. אנחנו נבחר טקסטים שנוגעים לתמות מסויימות שעולות בטיפול ובחייו של המטופל, טקסט שמבטא משהו מהרגשות שלו, טקסט שעוסק בסוגיות הנוגעות אליו או אל היחסים שלנו עמו ודרכם נדבר את מה שמתעורר בו. עם זאת, כביבליותרפיסטים לעולם לא נוכל לדעת מראש לאן הטקסט ייקח את המטופל. לא נוכל לדעת מה תהיה תגובתו, מה יתעורר בו אל מול הטקסט ולאילו מחוזות הטקסט ישלח אותנו במסע הטיפולי. האם המטופל יתייחס לאחת הדמויות? האם למשהו שקשור לעלילה? האם למילים מסויימות בשיר? האם לאווירה של הטקסט? האם הוא בכלל יתייחס לטקסט? מעבודתי כביבליותרפיסטית נדהמתי לגלות שפעמים רבות ההתייחסות של המטופל ומה שמתעורר בו בעקבות קריאה של טקסט שהבאתי, נוגע לא לעלילה ולא לדמויות אלא דווקא לסופר עצמו, למי שמשך בחוטי העלילה, למי שטווה אותה, למי שיצר את העולם שמוצג לנו בטקסט.
מה מעורר בנו דוד גרוסמן, שאת הפרטים אודות היותו אב שכול אנו יודעים כאשר אנחנו קוראים את "אישה בורחת מבשורה" ואת "נופל מחוץ לזמן", מה מעוררות בנו דליה רביקוביץ או וירג'יניה וולף שאת כתביהן אנחנו קוראים תחת עננת עובדת הדיכאונות החוזרים ונשנים וההתאבדויות, מה נחשוב על אליסה בארץ הפלאות כשברקע נשאלו שאלות רבות לגבי חיבתו העזה של לואיס קרול (שם העט של הסופר צ'ארלס לוטוויג דודג'סון) לילדים ולילדות ובעיקר לאליס לידל ולאחיותיה שעל בסיס שהותו הארוכה עימן נכתב הספר?
למעשה הסופר הופך לדמות נוספת שמובאת ביחד עם הספר, דמות מרכזית שלעיתים קשה להתעלם ממנה, בעיקר כאשר יודעים ומכירים את הפרטים לגבי תולדות חייה אבל יותר מכך כאשר לא יודעים עליה דבר. בעיניי זהו לב ליבה של הסערה שהתחוללה סביב גילוי זהותה האמיתית של אלנה פרנטה. כאשר הסופרת, זהותה, חייה, כל פרט בהם היה בלתי ידוע לקוראים היה אפשר לדמיין, לשחק עם הזהות הזו שלה. כך הקורא יכול היה לצקת לזהותה את מה שחפץ בו, את הפנטזיות שלו, המחשבות שלו, הרצונות שלו, הדימיון שלו לאיך שהוא היה רוצה שתהיה. הכעס של הקוראים על אלנה פרנטה הוא בעיני לא על כך שהסופרת עצמה אינה משקפת את הדמויות שעליהן היא כותבת מבחינה אוטוביוגרפית אלא על שמיטת היכולת לפנטז מי היא, לשחק עם הזהות שלה, להחליט לבד על כך, להיות זה ששולט במה שהיא תהיה. נלקחה לקוראים היכולת לדמיין, נלקח להם המרחב הזה ונסגר. שם טמון הכעס.
כאשר בטיפול ביבליותרפי מובא טקסט אל תוך החדר והדיון הנעשה בנוגע אליו סובב את הסופר, מטרותיו, חייו, הביבליותרפיה שוב הופכת להיות שפה שמרחיבה את הטיפול אל מעבר למה שטיפול רגיל בדיבור יכול להעניק, היא מכניסה משהו נוסף, שמעורר, שמחייה משהו, שמאפשר לגעת בפנטזיות העמוקות, בשאלות שעימן מתמודדת נפש האדם, היא מביאה משהו נוסף מעבר לשני האנשים שיושבים בתוך החדר ומכניסה עולם שלם מלא בדמויות, עלילות, כותרות, פסקאות וסופר אחד שגם עליו ניתן לדבר ודרכו לגעת במשהו ממה שהוא מעורר בי כקורא או מה שהייתי רוצה לפנטז לגביו כאשר זהותו לא ידועה.
בואו ללמוד על עצמכם דרך מפגש חוויתי עם טקסטים, ספרים, סופרים ודמויות באחת הסדנאות הקרובות :