ביום כיפור האחרון הפיד שלי בפייסבוק החל להתמלא באמירות סליחה ובקשות לכפרה. מילא כשאנשים מפרסמים סטטוס שנה טובה או אמירת סליחה כללית, לזה כבר התרגלתי, אבל כשאנשים מתחילים לייחס לדמותם בפייסבוק עצמאות נפרדת או פונים לפייסבוק כישות עצמאית, זה כבר חדש.
בתחילה נתקלתי בפוסט של יקירה שכתבה "עם כול מה שהוא עולל לנו השנה, פייסבוק לא צם". אז החלה להתגבש בי המחשבה כי פייסבוק משטה בנו, מציג עולם שאינו אמיתי. בהמשך, בחודשים שלאחר נתקלתי באימהות ששותפות למחשבה זו ומעלות תמונות לא מחמיאות מחופשת הלידה כדי להזכיר שהאימהות הצעירה היא גם קשה, מעייפת ומתסכלת. זאת בניגוד לתמונות פופולאריות ומבוימות בהן נראות אימהות מחויכות ומאושרות עם עולל צעיר בחיקן.
העמקתי קצת בתופעה, ואכן מסכנות ואומללות בפייסבוק היא רק אצל אנשים אחרים, הנזקקים לתרומה, המחפשים ישועה, שאת הסטטוסים שלהם אנחנו מפרסמים מתוך חמלה.
מה מאפשר לנו פייסבוק, מה הוא נותן לסיפור חיינו שאינו מתאפשר במקום אחר?
בסדנאות שלנו, אנחנו מספרים למשתתפים שבמובן הרחב של המילה, כתפיסת עולם, הביבליותרפיה מסתכלת על החיים כאוסף של סיפורים. מדובר בסופרמרקט שלם שעל מדפיו אין ספור חוויות באריזות שונות ומגוונות שדרכן ניתן לספר על תוכן האירועים. בכול מפגש עם עצמנו או עם האחר, אנחנו בוחרים אילו סיפורים לספר ואיך לספר אותם.
ואם כך הדבר, מה מאפשרת לנו הרשת החברתית? איך היא מציגה את עצמנו כלפי העולם והאם הדמות הזו, שנוצרת שם, שונה או דומה לפנים אותם אנו מציגים בעולם שאיננו וירטואלי?
אנחנו כותבים, מעלים תמונות, משתפים בתחומי העניין שלנו ומקווים לזכות בלייקים, באהדה לדברים שאנו בעדם. האם זה מרחיק אותנו מן החוויה האותנטית של הרגע?
אינטואיטיבית מוחי נודד אל עבר ענף וירטואלי פורה אחר, הפורנו. אתרים מלאים בסרטונים ובתמונות של שחקנים, שחקניות, מקצוענים וחובבנים למחצה שמראים לנו איך אמור להיראות הסקס שלנו.
בתקופה האחרונה הסרטונים הללו הופכים לוויראליים גם בקבוצות וואטס אפ גבריות. ואז אני מגלה כי רבים מן הסרטונים הם אכן סרטי חובבים, של נערים ונערות בגיל העשרה המוקדם והמאוחר המתחקים אחר אותם סרטוני מקור.
כי ככה אמור להיראות הסקס שלהם? שלנו? ככה הם יודעים? ככה אנחנו מלמדים?
ואיפה החוויה? ואיפה להיות ברגע? או שזאת החוויה כיום? "לצלם ולהפיץ", זה הרגע האמיתי?
לרן גבריאלי יש סרטון ביו טיוב שזכה למעל תשע מיליון צפיות בו הוא מרצה במשך רבע שעה על הסיבות שבגללן הפסיק לצרוך פורנו. בגדול, צפייה בפורנו, השפיעה על הפנטזיות המיניות שלו, על תפיסת הזוגיות וכן הלאה. הוא מתאר כיצד צפייה מתונה בפורנו, רק לכמה דקות, מספר פעמים בשבוע, משפיעה על הלך הרוח של האדם.
אם כך הדבר, כיצד משפיעה כניסה מתמדת לרשת החברתית, גלילת הפיד ומעברים בין עמודים עסקיים ואישיים מידי יום למשך רבע שעה, חצי שעה, שעה? האם הפיד בפייסבוק הוא מציאות יומיומית או אשליה פורנוגרפית של החיים?
אילו סיפורים גורם לנו הפייסבוק לספר לעצמנו על חיינו? על חיים של אחרים?
אנסה להמחיש זאת על ידי כמה דוגמאות. נניח והפיד שלנו מלא בפרסומות למוצרים שונים, ונניח כי חברינו בפייסבוק מעלים תמונות של דברים חדשים שקנו, או חבילות נופש שהזמינו, האם מתעורר בנו הרצון לרכוש, להיות כמותם? האם מתעורר בנו המרמור על כך שאין זה בהישג ידינו?
ואם הפיד מלא בפוסטים של מחאה חברתית ובאירועי הפגנות כאלו ואחרים. לחיצת כפתור קטנה והנוכחות הווירטואלית שלנו בהפגנה או השיתוף בקול המחאה מובטח. האם זה גורם לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו? לכמה מההפגנות הללו באמת הלכנו? כמה שינינו את אורח חיינו? כמה באמת אנחנו מעורבים חברתית?
אלו דוגמאות קטנות וישנן עוד רבות. כאן ניצבת השאלה, האם נוצר בין שתי המציאויות הללו דיסוננס קוגניטיבי. מושג זה הלקוח תוך התיאוריה של פסטינגר, עוסק בהעדר האיזון בין עמדות שונות של האדם. הדיסוננס יכול להתעורר בעקבות אי התאמה בין דעות, אמונות ותפיסות של עצמנו ושל הסביבה. כלומר, מה קורה שיש לנו שתי עמדות שלא מתיישבות זו עם זו? ההנחה היא שאדם אינו מעוניין שזו תהיה מנת חלקו והוא ישאף לצמצם חוויות מסוג זה. כאשר דיסוננס אינו מצליח להיות מיושב, הוא מעורר חוסר שקט, חרדה, בלבול ועוד.
אם כך, האם ישנה חוויה וניסיון להשתוות לחיים בפייס? האם החיים שם עומדים בסתירה או בחפיפה לשגרת היומיום?
האם אנחנו מצליחים לצמצם ולטשטש את הפער או האם הפער בין המציאות לפנטזיה גדל?
חשוב לזכור כי בסיפור של כול אחד מאיתנו לצד האושר, השמחה וההצלחה יש גם רגעי כעס, שעמום ואפרוריות. מגוון הרגעים הללו הוא שמגדיר אותנו וחשוב לתת לכול אחד מהם מקום.
מזדהים? מתקשים להיגמל? מבולבלים בין דמיון למציאות? נשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.
כמו כן, אנחנו כאן גם מחוץ למרחב הווירטואלי בסדנאות וקליניקות ברחבי הארץ.