קבוצת Supergirls זה אופי, היא קבוצת פייסבוק הכוללת מעל לשישים אלף נשים ובה, בין היתר, ישנו ביטוי לסיפורי טראומה רבים ושונים שחלק מהמשתתפות חולקות במסגרתה. האם הקבוצה מצליחה ויכולה להכיל את סיפורי הטראומה הללו ולהוות עד אמפתי וקשוב לנפגעות? האם היא יכולה להפוך לפלטפורמה של עיבוד טראומה? על כך ועוד אתם מוזמנים לקרוא בפוסט שלהלן.
אחד הספרים החקוקים ביותר בזכרוני מימי כנערה הוא הספר "פרחים בעליית הגג" של ו.ס. אנדרוז. כשאני חושבת על הספר הזה אני זוכרת באופן עמום מאוד את פרטי העלילה. הפרטים עצמם כאילו הודחקו אי שם במחוזות הנפש אבל התחושה שהספר עורר בי-תחושה של אפלה כבדה, מועקה ואובדן צלם אנוש- עולה בי במהרה ובעוצמה גם היום, במרחק של כעשרים שנה מזמן קריאת הספר. לא ארחיב כאן על העלילה (מי מכם שלא קרא או שאינו זוכר כמוני את הפרטים מוזמן להיכנס ללינק). באופן כללי אנדרוז מביאה אל פתח דלתו של הקורא את מחוזות ההתעללות הנפשית והפיזית בתוך המשפחה, הטראומה המתמשכת וגילוי העריות בצורה מוחשית ובאופן שמחסל ורומס את כל העקרונות האנושיים והמוסכמות החברתיות.
לא בכדי העלילה מעומעמת אבל ההרגשה והתחושה שהספר מעלה חדים כל כך עבורי. כך בדיוק פועלת הטראומה שהספר כה רווי בה. אירוע טראומטי הוא אירוע שבו אדם חווה איום מיידי על השלמות הפיזית או הנפשית שלו או של אדם קרוב לו והוא חש מוצף בתחושות של חוסר אונים ופחד.
אדם שנחשף לאירוע טראומטי, בין אם חד פעמי או מתמשך, עלול לפתח בעקבותיו פוסט טראומה. במצב של פוסט טראומה, האירוע עצמו חודר לתודעה בצורתו המקורית כזיכרון גולמי, גם שנים לאחר שקרה, ונחווה בכל פעם מחדש, כאילו הוא מתרחש כאן ועכשיו. כך למשל אדם שנכח בפיגוע עלול לשמוע שנים לאחר מכן סירנות של אמבולנס ולהרגיש שהוא שוב נמצא ממש בתוך הפיגוע עצמו.
במובן הזה האירוע הטראומטי מקודד בזיכרון שלנו לא כסיפור נרטיבי עם התחלה, אמצע וסוף אלא כזיכרון מקוטע. לזיכרון זה חיים משל עצמו והוא מופיע לפתע פתאום בהבזקים של זיכרון, בזמן השינה כסיוטים, בזמן הערות כאשר אדם רואה, מריח, נושם, חווה משהו שמזכיר את האירוע הטראומטי. פעמים רבות אדם שחווה טראומה לא זוכר את כל הפרטים שחווה במהלכה אבל כן מגיב לתחושות שונות שעולות בו ומזכירות משהו מהטראומה עצמה. ואולי זה מזכיר את החוויה שלי מקריאת הספר פרחים בעליית הגג- הסיפור עצמו נשכח אבל תחושת הזעזוע נותרת בעינה ומתעוררת בי גם היום.
אחד הספרים המקצועיים העוסקים בעבודה הטיפולית עם אנשים שחוו טראומות על סוגיהן הוא הספר "טראומה והחלמה" של ג'ודית לואיס הרמן. ספר זה נותן מקום לחשיבותו של התהליך הארוך והמעמיק הנדרש בכדי להתמודד עם טראומה וללמוד לחיות לצידה. מאחר והזיכרון הטראומטי גולמי וחסר נרטיב קוהרנטי המטרה של העבודה הטיפולית עם הטראומה היא לקחת את הזיכרון הזה ולאט לאט, בזהירות וברגישות לתת לו מילים, ליצור סיפור, להשלים את הפערים שנשמטו מהזיכרון ולהפוך אותו לנרטיב שאפשר לגעת בו ולהתמודד איתו.
היכולת לעבוד עם טראומה דורשת תהליך טיפולי שיש בו מפגש של שני אנשים- האדם שמתמודד עם הטראומה והמטפל. במסגרת זאת המטופל, בתוך מערכת יחסים בטוחה ותומכת, יכול להתחיל ולספר את הסיפור של הטראומה. בנוסף, המטפל ששומע את סיפור הטראומה הופך להיות גם לעד להתרחשותה. פעמים רבות אדם שחווה טראומה לא מצליח להעיד על מה שקרה לו ולתת תוקף לסיפור שלו. היכולת לספר את הסיפור של הטראומה אל מול אדם נוסף הופכת את השומע גם לעד לסיפור ונותנת לו תוקף (על כך ניתן לקרוא רבות בספרה של דנה אמיר "תהום שפה"). אלו הם שני המרכיבים המשמעותיים בעבודה ובעיבוד טראומה- היכולת לספר אותה והידיעה וההרגשה שיש מי שמקשיב לסיפור שלי, שהסיפור שלי נשמע וקיים, ועל כן אני קיים.
התחלנו מ"פרחים בעליית הגג" שמביא בדרכו סיפור טראומה מתמשכת כואב, עברנו להבנת המשמעות של טראומה בחיינו וכעת אני רוצה לקחת אתכם איתי למחוזות שונים לחלוטין. לאחרונה הצטרפתי לקבוצת פייסבוק ששמה "Supergirl זה אופי". מדובר בקבוצה שמונה כיום מעל לשישים אלף נשים, קהילה שפתוחה לכל הנשים, בכל הגילאים, מכל הקשת החברתית והתרבותית בישראל. מטרתה לתת במה לביטוי אישי, לאפשר התייעצויות, מחוות ומקום לכל מה שעולה על דעת החברות בה והן רוצות לשתף בו. ואכן, מתרחשים בקבוצה הזו דברים שונים ומגוונים החל מהתייעצויות יומיומיות בנוגע לנושאים שונים, מחשבות על מערכות יחסים, עזרה בנושאים שונים וכלה בשיתוף חושפני, עמוק וכן של המשתתפות בה.
אחד המנהגים הבולטים שמשכו את עיניי בקבוצה הזו קרוי בשמו כ"פוסט היכרות". במסגרת זאת נשים רבות בוחרות לכתוב פוסט בקבוצה בו הן מספרות על עצמן, על חייהן, על ההתמודדויות שלהן וחושפות את הביוגרפיה שלהן. אני קוראת רבים מהפוסטים האלו ושמתי לב שפעמים רבות הם מכילים סיפורי טראומה שונים ובהם אונס, גילוי עריות, מערכות יחסים קשות עם בני המשפחה, התעללויות במסגרת מערכות יחסים זוגיות, עקרות, אובדן היריון, חולי ועוד.
למעשה נשים רבות בוחרות לחשוף חלקים מאוד רגישים ופגיעים שלהן בפני שישים אלף נשים שאותן הן לא מכירות ולספר את סיפור הטראומה שלהן. בעיניי יש לכך משמעות רבה שחוזרת בדיוק אל המקום של עיבוד טראומה והיכולת לחיות לצידה: החשיפה בתוך הקבוצה מאפשרת לנשים אלו להתמודד עם הטראומה בשני אופנים- מחד, הכתיבה של סיפור הטראומה והפיכתה לסיפור, ומאידך, מתן עדות בפני שישים אלף נשים.
רבות נכתב על המימד הטיפולי שבכתיבה. הנרטיב שאדם מספר באמצעות הכתיבה מאפשר לו דרך להשלטת סדר בהתנסויות ובחוויות האנושיות שהינן בלתי סדורות וצפויות. כמו כן, תיאור החוויות והמרתן למילים ולסיפור משנה את האופן שבו האדם מארגן את מחשבותיו אודות החוויות ומעניק משמעות, תחושת שליטה והבנה, תרומה הדומה לתרומתו של טיפול פסיכולוגי. כאשר אישה מפרסמת פוסט שחושף את סיפורה בפייסבוק בתוך קבוצת הנשים היא נותנת מילים למה שלא היה לו מילים קודם לכן. לפתע הוא הופך לסיפור ולא לזיכרון גולמי טראומטי.
בנוסף לכך, הכתיבה הזו אינה נעשית בואקום. להיפך, היא זוכה לפרסום בתוך הקבוצה וגוררת אחריה תגובות רבות של החברות בקבוצה לפוסטים השונים. וכאן אנחנו מגיעים לאתגר האמיתי. מצד אחד הטראומה מקבלת תוקף נרחב והתגובות של הקוראות גם הן מחזקות את התוקף של החוויה ומאפשרות תמיכה. מצד שני, לעיתים התגובות עלולות להיות פוגעניות או שנכתבות ללא רגישות. זהו בעיניי האתגר הגדול של הקבוצה הזו ושכמותיה- היא יכולה להפוך להיות פלטפורמה נפלאה לגעת בסיפור האישי והטראומטי, להפוך לבמה שמאפשרת לי לשתף ולתת מילים למה שאולי מעולם לא יכולתי לעשות, אבל היכולת של הקבוצה להתמודד עם החשיפה הזו היא אתגר גדול. האם קבוצות מסוג זה ברשתות החברתיות יכולות להכיל את מה שהמשתתפים בהן מביאים אל תוכן? רק הזמן יוכל לעזור לנו להבין מהן הגבולות של הקבוצה ומה יקרה בה בסופו של דבר. כולי תקווה שהיא תוכל להוות מרחב להביא ולשתף ובאיזשהו אופן לאפשר משהו קטן מתוך ההחלמה והעיבוד של הפרחים בעליית הגג של כל אחת מהמשתתפות.
******
אם יש לכן סיפור כלשהו, טראומטי או לא, סיפור שהייתן רוצות לספר אותו, לכתוב אותו, לתת לו מילים, להוציא אותו החוצה כדי לעבד, להבין ולהתמודד איתו, ניתן לפנות אלינו ולקבל ליווי אישי מאחד הביבליותרפיסטים שלנו ברחבי הארץ. מוזמנות ליצור קשר
ד. אמיר (2013). תהום שפה. הוצאה: מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים.
ג'. ל.הרמן (1994). טראומה והחלמה. הוצאה: עם עובד.