מה יש בכבש השישה עשר??

הכרטיסים אזלו.

עשרות אלפים ברשימות המתנה.

טירוף מוחלט סביב איחוד הכבש השישה עשר.

אפשר להגיד שזו התקופה, שזה אחד מהניסיונות להחזיק בזיכרון נוסטלגי מאחד.

זיכרון מתקופה של תמימות, שכבר לא תשוב.

הכבש ה 16 נולד ב1978.

5 שנים אחרי טראומה מלחמת יום כיפור.

הכל התחיל מספר ילדים שכתב יונתן גפן. שירים שהצליחו לגבש קבוצת אול סטאר של זמרים לאלבום מופת שממשיך להישמע בנסיעות משפחתיות עד היום.​

בספר יש יותר שירים (וגם כמה סיפורים) מאשר אלו שנכנסו לאלבום וכדאי גם לקרוא את כולו,

ונכון, מעבר למילים ולנושאי השירים יש כאן יצירת מופת של עיבודים מוזיקליים שכוללים חשיפה לשלל סגנונות. מרוק-נ-רול ועד רגאיי, מקלאסית ועד לטינו ועוד,

ובכל זאת מה יש במילים שמושך ילדים למבוגרים, שמצליח להיות חלק מהתרבות, חלק מתהליך החיברות הארץ ישראלי.

בשורות הקרובות אנסה לענות על השאלה הזאת בנקודת מבט ביבליותרפית.

נקודת הפתיחה לאלבום, איך שיר נולד? כמו תינוק. ההקבלה בין השניים מקסימה. מחברת בין לידה ליצירה, בין חוויה משפחתית לאלבום. השיר מעורר זכרונות של לידה, של הרחבת המשפחה.

החיבור בין המילים, להומור, מאפשר לנו גם לשאול את השאלה בצורה הפוכה, איך תינוק נולד? כמו שיר.

אבל זוהי רק הפתיחה, יחד עם השיר השני, רעמים וברקים, נוצרת התבנית המכילה של האלבום, משפחתיות חמימה אל מול ליל חורף קר.

מהשיר השלישי, אנחנו מתחילים במסע,

נקודת המבט משתנה ואנו צוללים אל תוך ראשם של הילדים והילדות. ואם להקדים את המאוחר, אני חושב שזוהי הגדולה האמיתית של הספר ושל האלבום, היכולת להיכנס אל תוך עולמם של הילדים באופן לא מתיילד. להצליח לאמץ נקודת מבט שנמצאת באזור הביניים של בין זיכרונות המבוגר על ילדותו לבין מחשבות הילד בהוויתו.

נסענו לעיר לבקר את דוד אפריים נשאר בתוך החוויה המשפחתית המורחבת, מתאר לנו עולם של עיר כפי שרואה אותו ילד. מראות שהופכים לזיכרונות. דברים שכמבוגרים אנחנו כמעט ולא שמים אליהם לב. 

העיסוק בנקודות מבט מחד מאפשר לנו הזדהות עם הדוברים בשירים, ומצד שני הוא מציב בפנינו את שאלות של זהות, של דמיון ושוני, של שייכות וזרות.

ניתן לראות את זה כמעט בכל שיר באלבום.

" אני אוהב" מסמן לנו מה כן ומה לא, אחת מהפעיליות שאני עושה בקבוצות ילדים היא לפרוס דפים גדולים על הרצפה, לצייר עליהם את מתאר הילדים בעודם שוכבים עליהם ואז לפי מילות השיר הילדים מציירים בפנים או מבחוץ להם את הדברים שהם אוהבים ולא אוהבים בהתאמה.

" יש ילד שאבא שלו" ממשיך בשאלת הזהות, או נכון יותר, בשאלת השוני, במה אנחנו נבדלים, ומה זה אומר עלינו שאבא שלנו הוא כזה או אחר. אני נזכר בשיר אחר "לאבא שלי יש סולם" על חוויה של אבא שיכול הכל, כאן מגוון האבות שמוצג הוא רחב ונרחב, ו"משכלל את השיח" שאפשר לשמוע לא פעם בין ילדי הגן..

"אבא שלי הוא..."

"כן.. ואבא שלי..."

הילדה הכי יפה בגן, הוא שיר קסום, והשאלה הסמויה בו היא מי היא אותה הילדה ששרה. מי היא הדוברת. מה מעמדה בגן. שאלה סמויה נוספת היא מה תשיר הילדה הכי יפה בגן והאם היא בכלל יודעת שהיא כזאת.

הסיפור על האיש הירוק מהוה מעין סיכום לפרק זה העוסק בזהות ובשייכות.

אחריו יופיע השיר "מי שמביט" שמהווה נקודת פתיחה לנושא הבא,

בתקליט הויניל, מכיוון שאחריו צריך להעביר צד, אז "מי שמביט בי מאחור" נקשר גם בהקשר הזה.

פעילות נוספת שאני נוהג לעשות עם ילדים היא לשחק קצת עם המילים (עוד אחד מהמוטיבים של התקליט שעושים אותו כל כך שנון), ובמקום "מאחור" אני משנה את המילה ל"מהחור".

בפעילות זו, אנחנו יוצרים חור מנעול קטן בדף ומתבוננים על האחר, מנסים לזהות, מנסים לבין מה נראה אחרת ומה נשאר דומה.

הצד השני של האלבום נפתח בשני שירים שמבחינים אותו מהינקות שאפיינה את תחילת הצד הראשון.

" היי אני כבר לא תינוק" ו"כשאהיה גדול" (שהוא אולי העיבוד המוזיקלי המדהים ביותר בתקליט) מנכיחים תהליך הגדילה, ואת מקומה של החיברות (סוציאליזציה) בתוך חיי הילדים.

בין אם זה לגדול, לנוח לרגע, ושוב לגדול,

או בין אם זה חלומות על מה אעשה שאהיה גדול,

נשארת כאן המשחקיות והמחשבה המטאפורית, הסימבולית, זאת שבתוך מחב הביניים בין העולם הקונקרטי והדמיוני.

באפשרות להיות אופה ולהאכיל את הרעבים, או להיות רופא ולטפל בכואבים או להיות צייר ולצייר עולם יפה יותר, אם נתחבר לנוסטלגיה שהזכרתי בתחילת המאמר, יש כאן את המשאלה לעולם עתידי אחר, טוב יותר.

שכל ילד ירצה, וכל הורה מאחל.

מהרגע הזה בתקליט אנחנו נעים בין מצב של ערנות לשינה.

פתאום אנחנו אל מול מפעל השוקולד (שהיה קיים באמת) ולצידו גנבים ושוטרים שעוצרים ממרדפם,

אחר כך אנחנו בריב קטן שנראה שאחריו יסתיים העולם, אך למעשה הוא רק עוד פרק בחברות משותפת.

עם יוסי שום דבר אינו מציק,

ואז אנחנו רואים איש מוזר עם שערות ומפליגים בדמיון,

ונתקלים במקום כל כך מוכר שנראה כל כך אחר.

לשיר האחרון יש לי חיבור אישי (כי אני שר אותו לילדים לפני כל לילה),

וגם בו מופיע הכבש הזה, שהוא כן או לא כמו כולם,

וגם בו יש את המשכיות החיים, שבה לא משנה איך נלך לישון, כל בוקר ישנה הזדמנות מחדש.

שנקום כולנו ליום חדש, ושתמיד יהיה לנו את הכבש, לחזור אליו.

תודה ליונתן, יוני, גידי, דיויד ויהודית.

#כל התמונות בפוסט נעשו בעזרת עריכת AI.